סיפור מרתק על אהבה חריפה

הגחל הקר 

(סיפורו של מוצ'רוס,  1963)

 

חוויות מוקדמות מבית אבי

לא מציע לך!  אמר לי אבי עם חיוך מנחם ליד שולחן האוכל.

אבל מה היה לו לעשות לילד כמוני: משועמם ממילא, ביום ראשון עצל, אי שם בשלהי 1963 בלימה, פרו

לא מציע לך!... סינן אבי לעברי: זאת שריפה שאפילו מים לא יכבו, אמר והמשיך בשגרת ארוחת הצהריים שלו, תוך סיבוב המזלג על צירו, בתנועה מוקפדת שהיטיבה לגלגל את הספגטי בקיפול אחיד ומאוזן. שניה לפני שחבילת הספגטי הגיע לפיו, אבי נטל את הרוקוטו   (פלפל חריף פרואני עוצמתי) ונגס בו ביס מחושב בקצה שינו. כדרך ששופכים אבקת שריפה טרם טוענים את כדור הברזל בלוע התותח, והכניס המטען שנעלם בתוך פיו. הפלא ופלא, הייתי מוקסם לנוכח העובדה שלא היה שום ירי ושום פיצוץ, כל מה שראיתי באבי היו גלי עונג והנהון ראש שמאשר כמה החוויה נהדרת ומרוממת רוח.  

יצאתי בפרץ משתיקתי. חצי דורש חצי מתחנן. אבא בבקשה...אני רוצה לנסות. בבקשה. בבקשה. ואז.. פלטתי את השטות הראשונה בחיי, בדמות הצהרה שגלי ההדף שלה עדיין מגיעים אלי מהקצה השני של היקום, ואמרתי: לי...זה לא... ישרוף... וקינחתי באמירה אומללה אבל מכובדת: אני מבטיח.! (עד היום אצלי מילה זו מילה )

בשנייה שסיימתי את ההבטחה עלתה במוחי התובנה שלא זכור לי שאי פעם חשבתי על דברים פעמיים והתמלאתי חשש.  

ואולי בגלל שהכרתי את הנחרצות של אבי לגבי דברים והחלטות איפשהו בתוכי האמנתי שאצא גיבור מהמעמד בלי שאצטרך לשלם את מחיר ההצהרה הפומבית.  

אבי עצר את תנועות כלי האוכל, וחשב לרגע מביט לעבר קיר המטבח. אני מוכן להישבע שהוא ראה שם סרט שאני עוד לא הייתי מסוגל לראות מהמקום שישבתי. 

אוקי...אמר קצרות, ונגש לחתוך מהרוקוטו חתיכה הגונה בצורת טבעת, חשבתי לעצמי: הרוקוטו הזה הוא שילוב הפכים מוזר של גחל קר מצד אחד אך אדום בוהק ויפהפה מצד שני.

אני זוכר את טבעת הרוקוטו טסה באיטיות לקראתי תלויה בקלילות על המזלג של אבא שלי. לא המתנתי לשום הנחיה מלמעלה כדי להתכונן לקראתה. ידעתי את גורלי, אין דרך חזרה ואני צועד על ה'גרין-מייל' או יותר נכון על ה'רד-מייל' של עצמי. פתחתי את פי שלא מזמן נגמל מהחלב הזך והאימהי והסתכלתי על פני אבי בעודי מנסה לזהות סימן כלשהו של חרטה או וויתור  לילד הרך שיושב עם פה פתוח כמו גוזל בקן שצריך להביא לו רק דברים רכים וקלים לעיכול. אבל לא...לא הפעם...גיליתי שהנחרצות של אבא שלי הייתה הפעם על הכן ולא על הלא. סוף פסוק.

טבעת הרוקוטו נחתה על לשוני. משבריר השנייה הראשון כבר הספקתי להתארגן ולהגיע למסקנת בזק, מלווה בעובדות חושיות, שאין ברוקוטו כלום, חוץ מיחסי ציבור ואגדות עם פרואניות, או במונחים עכשוויים  "פייק-ניוס" או אם תרצו "אין כלום כי לא היה כלום".

אבא שלי ישב מולי דרוך עם מבט ממוקד וגבות מכווצות, אבל פתאום פניו השתנו לכדי חיוך שובב ולא מוכר, שלא במפתיע תאם את בוא גל הצונמי שהתחיל להציף את כל חלקי חלל הפה שלי ואיים להטביע את כל כולי במערבולת אש חושית. החיוך של אבי נותר כמגדל האור היחידי לכוון אותי לחוף מפתחים. וכמו שמגדל אור מאיר את דרכיך לישועה הוא גם מאיר וחושף אותך לאמת הערומה...ואז לפני שאני מאבד את גרגר הכבוד-העצמי האחרון ולחלוחית הדמעות מטשטשת את חיוכו של אבי, אני חוזר שוב על אותה ההצהרה פעם אחת יותר מדי: אתה רואה אבא?, זה בכלל לא שורף.

 
 

הניצוץ

השנים חלפו. בגיל 13 עליתי בגפי לארץ ישראל. הזמן המשיך בדרכו ואבי נפטר בו, השנים ממשיכות את מסען כמו עננים חולפים, והפעם כאיש תעשיה, הפכתי לאיש מסעות בעצמי ולנוסע מתמיד בעולם. החותם של אותו אירוע עם אבי היה תמיד כעדשה דרכה הסתכלתי על החיים. די לומר שכל שאלות הקיום האנושי שלי יכלו להינתן בפשטות מחויכת: כחריף או לא חריף. גם אנשים, גם בעיות וגם פתרונות, זוהו כחריף או לא חריף. בעיה חריפה, משבר חריף, בחורה חריפה וכך הלאה. בנסיעות העבודה הארוכות לחו"ל מצאתי עצמי קונה מרקחות חריפות לסוגיהן בשווקים נידחים ומרכולים חבויים, ובחזרה הביתה זרקתי אותן באכזבה לפח, או נותן אותם במתנה לחברים או בני משפחה. כי פשוט לא עמדו בצפיות שלי.

תמיד התלוננתי:  זה לא מספיק טוב...זה חסר לו כך...וזה חסר לו אחרת....סבלתי מחוסר שביעות חריפה!. 

קמתי בבוקר אחד של שנת 2006 לאחר שחזרתי מנסיעה ארוכה לאינדונזיה. ואמרתי לעצמי: אייבי. תפסיק לקטר ותכין  חריף כמו שאתה אוהב, בו תוכל לבטא את היצירתיות והאהבה שלך,(אז עוד לא ידעתי שבעצם החלטתי להיפתח לחיים לעצמי ולאחרים). כך זה התחיל.  מרקחות ביתיות פשוטות וצנועות. שהתפתחו לגרסאות קולינריות מורכבות, מעניינות ומאתגרות יותר ויותר. עד שיום אחד בשנת 2012 , קיבלתי טלפון מחבר. אייבי שומע? חידד הקול מעברו השני של הקו. אני זקוק דחוף לחצי ליטר מהחריף שלך עבור הברבי-קיו שאני מארגן. אפשר לבוא לקחת?. אילן, התנצלתי: אין לי חריף כרגע... -מה אין לך? שאל שוב אילן שלא מוותר. ובתום שניה של דממה באה מהחבר הבקשה ששינתה את המציאות עבורי ובה החבר עצמו הפך למיילדת: "אז תעשה חריף, אייבי, ואני אשלם! " וכך היה כדרישת החבר ומוצ'רוס נולד. 


 

היעוד של מוצ'רוס

העולם שלנו חייב להשתנות לטובה, כי אין לו ברירה. אך זה יעבור, איך לומר, דרך משבר חריף, רב ערוצי ובלתי נמנע: רעיוני, חברתי, דתי, תודעתי, סביבתי, שאותותיו כבר אתנו. אנחנו כחברה צרכנית באופן כפייתי ומלווים ביכולות טכנולוגיות מסחררות, שמנו דגש על כמות מתכלה ובזבזנית ולא על איכות מאריכת חיים, רגועה, ומרוממת חי.

אני מאמין שיש להחזיר את החסר בכל פעולה שנעשה, יש לחזור לאיכות ולא לכמות. אני מביא את מוצ'רוס כתרומתי הקטנה והצנועה וכמהלך מתקן. להביא איכות נטולת גודש מזיק של כימיקלים וסוכרים. ובבסיסה החזרה והשלמה של  יסודות טבעיים ובריאים לגוף האדם. ולא פחות חשוב, להנעים טעם ולשמח לבב לאוהבי החריף בכל העולם. היום בחלוף השנים של יותר מחצי מאה אני יודע שטבעת הרוקוטו של אבי לא הייתה טבעת האירוסין לגיהינום אלה טבעת נישואים לגן העדן.

 

מוצ'רוס (מקור השם) 

השם מוצ'רוס הוא מחווה לתרבות הפרואנית ממנה אני בא. השם מוצ'רוס נובע מתרבות עתיקה שפרחה בצפון פרו בשם מוצ'יקה* MOCHICA, בעמק המוצ'ה, במדינת טרוחיו ((Trujillo) .  תרבות המוצ'יקה שקדמה לתרבות האינקה, ביססה את כלכלתה על חקלאות מתוחכמת, בשימוש וניצול עתודות המים באמצעות תכנון הנדסי חכם, אומנות הצורפות בכסף וזהב, אומנות הקדרות המנציחה את האלמנטים המיניים והאנושיים הגלומים בתרבות זו.

 

החלום של מוצ'רוס

הפלגת מוצ'רוס לעולם החדש.

ציור אקריל מאת אברהם בורסיאגה, מקסיקו ( Abraham Burciaga,Mexico)

 

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

| כתבו לנו. תגובות או שאלות

| צרו קשר

טלפון: 972-54-6450146+

דוא"ל: info@mocheros.com